שמיר נ' שטרוייזל בע"מ

פסק דין

1.התובעת החלה לעבוד כאחראית מטבח בבית הקפה שבבעלות הנתבעת ב- מ1.6.2008 וסיימה לעבוד, בשל מכירת בית הקפה, ביום 1.3.2010.

הסכסוך בין הצדדים החל עם שתי תביעות שהגישה התובעת כנגד הנתבעת במסגרת הליך דיון מהיר. לאחר שהתקיים דיון בפני כב' הרשמת (כתארה אז) שרון אלקיים, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן.

התובעת טענה בכתב התביעה המתוקן שהיא התקבלה לעבודה במשרה מלאה לפי שכר חודשי בסך 7,000 ₪, לא נחתם איתה חוזה ולא קיבלה הודעה בכתב בדבר תנאי עבודתה כמתחייב מחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002. לדברי התובעת, היא לא קיבלה את תלושי השכר באופן סדיר וכשפנתה לנתבעת בבקשה לקבלת התלושים, נענתה כי עליה לשלם סך של 50 ₪ בגין כל תלוש.

התובעת טענה כי שכרה פוצל ל-6,700 ₪ ששולמו כ"משכורת" ו-300 ₪ "נסיעות" למרות שהיא התגוררה במרחק של כ-5 דקות הליכה ממקום העבודה ולא הייתה זקוקה לנסיעות. החל מחודש 9.09 הקטינה הנתבעת את שכר היסוד והוסיפה רכיב "בונוס" במקביל להפחתת שכר זמנית. בחודש זה, ביקשה הנתבעת לקצץ באופן זמני בשכרם של העובדים בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה. במעמד זה הובטח לעובדים, כמו גם לתובעת, כי מדובר בקיצוץ זמני למשך שלושה חודשים בלבד ושלאחר מכן יחזור להשתלם שכרה בהתאם לשכר שהוסכם עימה. כן, הובטח לתובעת כי לאחר שלושה חודשים היא תקבל את הפרשי השכר בגין החודשים בהם תועסק בשכר מקוצץ, כך שלא תפסיד ממהלך זה. על אף זאת, הנתבעת לא קיימה את ההבטחה ועל כן דורשת התובעת בתביעתה את תשלום השכר שהופחת, בתוספת פיצוי בגין הלנת שכר.

התובעת טענה כי היא עבדה משמרות ארוכות, 7 ימים בשבוע לרבות שבתות וחגים ולא קיבלה כל תוספת בגין עבודתה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית, זאת בטענה כי שכרה סוכם כ"שכר גלובאלי".

התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום עבור שעות נוספות ושעות עבודה במנוחה ובחגים.

לגרסת התובעת, היא קיבלה הודעה רשמית על מכירת החברה ועל סיום עבודתה ביום 17.2.10, כאשר מועד סיום העבודה היה 1.3.10. על כן, דורשת התובעת יתרת הודעה מוקדמת - 17 ימים.

כן מבקשת התובעת יתרת תשלום פיצויי פיטורים, לאחר שקיבלה סך של 10,832 ₪.

התובעת טענה שלא ניצלה כלל ימי חופשה במהלך תקופת העבודה ועל כן היא זכאית לפדיון חופשה בגין 21 ימים.

לבסוף טענה התובעת כי קיבלה את מרבית תלושי השכר באיחור, או לא קיבלה אותם כלל. בנוסף, התלושים אינם משקפים את השעות בהן עבדה התובעת בפועל ובשל כך יש לחייב את הנתבעת בפיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 26א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), בסכום שהיא מעמידה על סך של 20,000 ₪.

2.הנתבעת טענה בכתב ההגנה המתוקן שהוגש מטעמה כי מדובר בתביעה מופרזת ומוגזמת, שונה באופן מהותי מאלה שהוגשו בתביעות המקוריות ויש בכך כדי להצביע על חוסר האמינות של התובעת.

התובעת התקבלה לעבודה אצל הנתבעת כאחראית מטבח ועם תחילת העסקתה סוכם עימה כי תועסק במשמרות, כאשר מסגרת ההעסקה תעמוד על 5 משמרות בשבוע (לרוב משעה 7:00 עד לשעה 16:00) בתוספת שני חצאי משמרות לפיקוח בלבד. התובעת הייתה אחראית על הכנת המשמרות לעובדי המטבח, כולל המשמרות שלה עצמה. התובעת לא פוטרה מעבודתה. יחסי העבודה הסתיימו בשל מכירת העסק לבעלים חדשים, כאשר הנתבעת נתנה לכל העובדים אפשרות להמשיך העסקתם אצל הבעלים החדשים והתובעת היא זו שבחרה לסיים העסקתה.

באשר לשכר התובעת, אכן סוכם על שכר בסך 7,000 ₪ לחודש, הכולל דמי נסיעות בסך 300 ₪. בחודש 1.09 שונתה מערכת הנהלת החשבונות אצל הנתבעת ונרשם שכרה של התובעת כשכר חודשי של 6,696 ₪, בתוספת דמי נסיעות של 304 ₪, ללא פגיעה בפועל בשכרה של התובעת.

התובעת קיבלה במהלך כל תקופת העבודה תלושי שכר באופן רצוף, מדי חודש בחודשו, בסמוך למועד קבלת המשכורת. כאשר פנתה התובעת לאחר סיום העסקתה וביקשה העתקים נוספים של תלושי השכר, עת הנתבעת כבר לא הייתה פעילה ובהתאם להנחיית רו"ח של הנתבעת, נדרשה התובעת בתשלום עבור הנפקת תלושים חוזרת.

בחודש 9.09, בשל היקלעות הנתבעת לקשיים כלכליים, פנה מר ניר בודנשטיין, נציג הנתבעת, לעובד הנתבעת ובין היתר לתובעת, בבקשה לקבל הסכמתם להפחתת שכרם בכ-10% וזאת על מנת שתוכל הנתבעת להבריא ולהמשיך להתקיים. התובעת נתנה הסכמתה להפחתה האמורה והמשיכה לעבוד בשכר המופחת, שהיה בסך 6,190 ₪ בתוספת תשלום נסיעות בסך 110 ₪ לחודש. הפחתת השכר של התובעת הייתה בשיעור 7.6% בלבד, בעוד ששכר כל העובדים הופחת בשיעור של 10%.

באשר לדמי נסיעות, טוענת התובעת כיום ובדיעבד כי כלל לא זקוקה הייתה לדמי נסיעות, הרי שתשלום זה שולם לה לשווא ויש להורות על השבתו לנתבעת, בסך כולל של 5,192 ₪.

הנתבעת טענה כי לאור תפקידה של התובעת כאחראית מטבח, חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") כלל לא חל עליה בשל היותה בעלת משרת אמון.

הנתבעת החלה לנהל רישומי נוכחות לעובדים בשנת 2009, לאור תיקון חוק הגנת השכר, אך לאור מכירת העסק לבעלים החדשים אין בידי הנתבעת לאתר את רישומי השעות של שנת 2009 ובידיה רישומים חלקיים בלבד.

הנתבעת הכחישה את זכאות התובעת להפרשי שכר ולתשלום בגין שעות נוספות ו/או במנוחה שבועית ו/או בחג. באשר לדרישה של יתרת הודעה מוקדמת, טוענת הנתבעת כי התובעת ידעה היטב כי הנתבעת עומדת להימכר והייתה בקשר עם הבעלים החדשים כבר בחודש 12.09. ההודעה שנמסרה לה הייתה פורמאלית בלבד, ובכל מקרה היא הייתה יכולה להמשיך להיות מועסקת במשך 30 ימים ואף מעבר לכך.